בית משפט השלום בתל אביב-יפו דן לאחרונה בתביעה בדבר תאונת דרכים בין רכביהם של נתבע א' (להלן: "עתילי") לבין רכבו של נתבע ב' (להלן: "ליבוביץ'") ורכבו של התובע (להלן: "אלחרר").
פסק הדין שפרסם בית משפט השלום בתל אביב-יפו ניתן בראשית חודש ספטמבר האחרון, וזה מחולק לשני חלקים עיקריים. בחלקו הראשון של פסק הדין נמצא כי עתילי הוא הגורם לתאונה. החלק השני של פסק הדין, אשר יעניין אותנו במאמר זה, נוגע לתביעת צד ג' שהגיש עתילי כנגד חברת הביטוח שלו, "מנורה חברה לביטוח בע"מ", וכנגד סוכנות הביטוח שבאמצעותה בוטח הרכב.
חברת "מנורה" טענה להיעדר כיסוי ביטוחי בשל העובדה כי בעת קרות התאונה, עתילי היה בן פחות מ־21, מתחת לגיל הנהיגה הנקוב בפוליסה. סוכנות הביטוח הוסיפה שאמנם נרכש בעבר ביטוח לכל נהג, כולל נהג חדש וצעיר, על ידי הוריו של עתילי. אולם מאז ועד היום לא נתבקשה סוכנות הביטוח להנפיק פוליסה עבור נהג מתחת לגיל 21, או נהג חדש או צעיר.
בהודעת צד ג' נטען כי חברת הביטוח ביטחה את רכבו של עתילי, כאשר הוא ואביו היו המבוטחים על פי הפוליסה וכאשר להם רצף ביטוחי משנים קודמות. לטענת עתילי, התנאים בפוליסה הוסדרו באמצעות סוכנות הביטוח כאשר אמו הגיעה למשרדי הסוכנות כדי להסדיר תשלום, ואף הציגה את תעודת הזהות של עתילי הכוללת את תאריך לידתו.
טעות של הסוכנות
בית המשפט קבע כי אין חולק שהפוליסה שהונפקה בפועל אינה מכסה את נהיגתו של נהג בן 21. אולם, מאחר ונטען שמבוטח הרכב הוטעה לחשוב שהפוליסה מכסה את נהיגתו, הרי שנשאלת השאלה האם סוכנות הביטוח התרשלה במילוי תפקידה.
לאחר שבית המשפט קבע כי מתקיימת חובת זהירות מושגית של סוכן הביטוח כלפי המבוטח, הוא עבר לדון בחובת הזהירות הקונקרטית, דהיינו חובת הזהירות בנסיבות המקרה.
לשם כך נעשתה בחינה של הראיות בתיק. בית המשפט התרשם מעדותה של אמו של עתילי וקבע כי אינו סביר שמדובר במקרה בו האם, או מי מטעם משפחתה, ביקשו לרכוש ביטוח במצב של תת־ביטוח, באופן מודע, על מנת לחסוך בכסף.
עוד הוסיף בית המשפט שלכל היותר מדובר בטעות שהייתה יכולה להיחסך אם סוכנות הביטוח, או מי מטעמה, הייתה דואגת למלא את תפקידה ושואלת את השאלות הנכונות. השופט מצא כי נסיונה של סוכנות הביטוח להראות שאמו של עתילי הייתה צריכה לדעת על הגבלת הגיל, הינו ניסיון נפסד, זאת משום שהסוכנות הציגה מכתב הרלוונטי לרכב אחר עם שנת ביטוח הקודמת לשנת הביטוח בה התרחשה התאונה.
בית המשפט קבע כי סוכנות הביטוח לא התייצבה עם מיטב ראיותיה לישיבת ההוכחות. ראיות טובות יותר, אם היו מוצגות, הן הקלטות שיחות טלפוניות, תיעוד בכתב בנוגע להגעת האם לסוכנות או להוספת שמו של נהג הרכב כמבוטח.
עוד נקבע כי סוכנות הביטוח הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית הן במישור הפיזי (הסיבתי גרידא) והן במישור הנורמטיבי. לבסוף נקבע, על סמך מספר סעיפים בחוק חוזה הביטוח תשמ"א, כי פעולתה של סוכנות הביטוח, שלוחתה של חברת הביטוח, מחייבת את המבטחת וכי דין הודעת צד ג' להתקבל במלואה כנגד המבטחת מנורה.
הכותב הינו היועץ המשפטי לחברי הלשכה במחוזות מרכז, השרון וירושלים
