אין חולק כי ביטוח חובה לא מיועד לכסות נפגע תאונת דרכים אשר ביצע את התאונה במתכוון כדי לגרום לעצמו נזק גוף. אך כיצד ניתן להוכיח כוונה שכזו ומתי היא תתקבל?
בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נדון ערעור על פסק דין של בית המשפט השלום אשר דחה תביעה לפיצויי בגין נזקי גוף שנגרמו לנהג שהיה מעורב בתאונת דרכים בטענה כי התאונה אירעה על ידו במתכוון ולכן הוא אינו זכאי לפיצויים מחברת ביטוח החובה שלו.
על פי טענת הנהג, הוא נסע עם רכבו בעיר ועקב החלקה של הרכב, פגע עם חלקו הקדמי של רכבו בחלק האחורי של רכב שעמד בצד הכביש.
חברת הביטוח, בהתבסס על נתונים רפואיים שהיו ברשותה ביחס לנהג, דחתה את התביעה ובית המשפט השלום אימץ את עמדתה לפיה האירוע אינו נכלל בהגדרת "תאונת דרכים" שכן התברר כי מספר שעות לפני התאונה הנהג בלע כדורים בניסיון לפגוע בעצמו ועל כן מדובר על המשך ישיר של רצון הנהג לפגוע בעצמו. החוק פוטר את חברת הביטוח מחבות במקרה שכזה.
בית המשפט קבע כי אומנם שאלת החבות היא מוחלטת ביחס לביטוח חובה ונזקי גוף בכפוף לכך שהמקרה יכלל בהגדרת "תאונת דרכים", אלא שההגדרה מחריגה "מעשה שנעשה במתכוון". הנהג נשאל במהלך הדיון על מצבו הנפשי וציין כי ביום התאונה הוא הובהל לבית החולים מספר שעות קודם לתאונה, עקב נטילת כדורים ואף הוטח בפניו כי הוא ביקש ליטול את חייו.
כוונה לפגיעה עצמית
בית המשפט קבע כי חרף העובדה שהנהג החליק, לדבריו, במהלך בלימה של הרכב על שמן ומים שהיו על הכביש והובילו לפגיעה, הרי שהוא מייחס חשיבות לרשומה הרפואית ביחס לניסיון הפגיעה העצמית של הנהג לפני התאונה, ומשכך הוא קובע כי יש לראות במעשיו של הנהג התנגשות שהינה המשך ישיר של אותה כוונה לפגיעה עצמית.
לעניין המטרה לגרום לנזק גוף, הרי שעצם נטילת הכדורים ועזיבת בית החולים ללא בדיקה פסיכיאטרית מלמדת כי גם אם הנהג רק התכוון לפגוע בעצמו כקריאה לעזרה, עדיין יש לראות בכך מעשה בכוונה לגרום נזק לגופו. ולעניין הנזק שנגרם מהמעשה המכוון, הרי שהנזק שנגרם לנהג הוא תוצאה ישירה של הנסיעה ברכב אשר במהלכה הוא התנגש ברכב אחר.
על בסיס שלושה יסודות אלו קבע בית המשפט כי אין מדובר על מקרה המשתלב בהגדרה של "תאונת דרכים" והורה על דחיית התביעה.
הנהג ערער לבית המשפט המחוזי וטען כי לא הוכחה כל פעולה מכוונת לגרום לתאונה.
בית המשפט המחוזי אשר דן בערעור קבע כי ככלל, בתביעות פלת"ד, אין הנפגע נדרש להוכיח את הסיבה לתאונה, מכל סיבה שהיא, וכן אין חולק כי חברת הביטוח הפיקה פוליסת ביטוח בתוקף למועד האירוע.
ראיות חיצוניות
הנטל על חברת הביטוח אשר מבקשת לטעון לחזקה הממעטת בדבר תאונה מכוונת הוא להוכיח את כל הרכיבים לטענה זו. במקרה זה חברת הביטוח הסתמכה רק על עברו הרפואי של הנהג אשר ממנו היא למדה על כוונות אובדניות ופגיעה עצמית, כמה שעות לפני התאונה, ועובדות אלו סיפקו את בית המשפט השלום. בית המשפט המחוזי מציין כי אכן לא ניתן להתעלם מהעובדות אשר אירעו מספר שעות לפני התאונה, אולם לא ניתן להתבסס על אירועים אלו כבסיס למסקנה כי הנהג ביצע "מעשה מכוון".
יתרה מכך, היו נדרשות ראיות נוספות וחיצוניות מזמן התאונה על מנת לבסס את הכוונה, אלא שראיות שכאלו לא הוצגו. לעיתים אופן התאונה מלמד על הכוונה לעשות שימוש ברכב לשם פגיעה גופנית, למשל סטיה חדה ובלתי מוסברת, נסיעה על פי תהום, התנגשות בקיר. לרוב מי שמבקש לפגוע בעצמו אינו מעוניין לפגוע באחר, אלא שכאן מדובר על תאונת חזית-אחור, במהלך בלימה בלב עיר, דבר המעורר שאלות. הנהג ברכב שנפגע מהנהג הפוגע כלל לא זומן לעדות, החבר אליו הנהג התכוון להגיע ואשר היה יכול לשפוך אור על מטרת הנסיעה או להפריך אותה, כל אלו לא הובאו לעדות והעדרם עומד לחברת הביטוח כרועץ.
לכן, קובע בית המשפט המחוזי כי חברת הביטוח לא הוכיחה במאזן ההסתברויות הנדרש כי הייתה כוונה של הנהג לפגיעה גופנית מכוונת, שכן התרחיש של התאונה במתכוון בנסיבות אלו אינו מסתבר יותר מכל תרחיש אחר, ומשכך מסכם בית המשפט כי הוא מקבל את הערעור וקובע כי מדובר על תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים ויש להחזיר את הדיון לבית המשפט השלום על מנת לדון בגובה הפיצוי לו זכאי הנהג על הפגיעות הגופניות שנגרמו לו.
במועד פרסום הטור לא ידוע אם יוגע ערעור על פסק הדין.
הכותב הינו מומחה לתביעות ביטוח
