חברת ביטוח הגישה בקשה לסילוק תביעת אובדן כושר עבודה כנגדה מהטעם של חוסר סמכות עניינית או העברת ניהול התביעה לבית הדין לעבודה. התביעה התבססה על שני נדבכים עיקריים – פוליסת ביטוח פרט מחד וקצבת נכות מקרן פנסיה, מאידך.
הן התובע והן חברת הביטוח טענו כי אכן הסמכות בתביעה לקצבת נכות מקרן הפנסיה מסורה לבית הדין לעבודה, אך התובע הוסיף כי הואיל ומדובר על תביעה לאובדן כושר עבודה נוספת גם כנגד חברת הביטוח, הרי שיש מקום שלא לפצל את הדרישות ולנהל את התביעות כמקשה אחת בבית המשפט.
בית המשפט בבואו לבחון את הסוגייה בעניין הסמכות לדון בשתי התביעות יחדיו, קבע כי סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה היא בכל הנוגע לקופות הגמל בזו הלשון: "(24א) – לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון – תובענות של חברים או חליפיהם או של מעסיקים או חליפיהם נגד קופות גמל, כמשמעותן בחוק הגנת השכר, תשי"ח־1958, או תובענות של קופות הגמל נגד חבריהן או חליפיהם או נגד מעסיקים או חליפיהם הכל אם התובענות נובעות מהחברות בקופות או מחבותם של מעסיקים לקופות, לפי הענין וכן כל תובענה לקצבה הנובעת מיחסי עבודה".
בית המשפט מוסיף כי ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט הינה כי הסמכות העניינית לדון בנושאי ביטחון סוציאלי כגון מחלוקת בין מבוטח לבין קופת הגמל, מסורה לבית הדין לעבודה, מבלי לנסות ולסווג, כפי שהיה בעבר, את אופי המחלוקת.
לכן, מוסיף בית המשפט בין אם המחלוקת היא ביטוחית־מסחרית ובין אם היא בעלת אופי סוציאלי במישרין – הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה. בית המשפט קובע כי סמכויותיו של בית הדין לעבודה הורחבו, כשהתכלית אשר עומדת בעיקרה היא ריכוז נושאים הקשורים לתחום הביטחון הסוציאלי בידי בתי הדין לעבודה, אשר להם המומחיות המיוחדת בתחום.
וכפי שנקבע בהלכת מנורה: "בסיכומו של יום, מערך קופות הגמל על כלל היבטיו ואפשרויותיו הביטוחיות וחיוניותו העצומה לרווחת האדם העובד, נועד בראש וראשונה לשמר את ביטחונו הסוציאלי של המבוטח ולהבטיח את רמת חייו ברגעי משבר ולעת פרישה. הנה בבחינת המכלול, מדובר בתביעה הנוגעת במובהק בביטחונו הסוציאלי של אדם, בעתידו וברווחתו, וביכולתו לקיים את עצמו בכבוד. אשר על כן, נראה כי הערכאה המתאימה לדון בנושא היא בית הדין לעבודה, שהתכליות הרחבות של שמירת בטחונו של האדם, כמובן על פי זכויות שצבר ומתוך הוגנות גם כלפי הגוף המבטח, עומדות לנגד עיניו. די בכך שהתביעות הללו נובעות, במבט רחב, 'מהחברות בקופות או מחברותם של מעסיקים לקופות'", כלשון הסעיף.
בית המשפט מוסיף כי התביעה כנגד קרן הפנסיה איננה "תביעה נגררת" אחר התביעה בפוליסת הפרט, ההיפך הוא הנכון – עילת התביעה כנגד קרן הפנסיה היא עילה נפרדת (על אף שהיא בעניין דומה) ואין מדובר על הכרעה אגב אורחא, ולכן אין בית המשפט יכול לרכוש סמכות לדון בסוגיה שעניינה בסמכות בית הדין.
יתרה מכך. הואיל והמוצר הביטוחי נועד להבטיח רשת סוציאלית בעת משבר (אובדן כושר עבודה) הרי שעל אף שלא מדובר על מוצר שהינו תחת "קופת גמל", אין זה יעיל לפצל בין הדיונים בין שתי ערכאות ביחס לאותו נפגע (התובע) ולכן מסכם וקובע בית המשפט כי הוא מעביר את שתי התביעות לבית הדין לעבודה להמשך טיפולו.
בשלב זה לא ידועה אם הוגש ערעור על החלטת בית המשפט.
