השבוע אספר על ערעור שנדון בבית הדין הארצי על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב לדחות את תביעת יורשי העמית לחייב את קרן הפנסיה לשלם, בין היתר, פיצויי פיטורים עקב פטירתו של העמית. העמית הלך לעולמו והותיר אחריו אלמנה ושני ילדים. על פי תקנון קרן הפנסיה זכאית האלמנה ל־60% מההכנסה הקובעת וכל אחד מהילדים יקבל כ־20% עד הגיעו לגיל 21.

השארים, כאמור, הגישו תביעה לבית הדין בבקשה לקבל את תשלום פיצויי פיטורים וכן להגדיל את שיעור פנסיית השארים, כך שכל ילד יקבל 30% ולא 20%. בית הדין האזורי דחה את התביעה ומכאן הערעור.

אני מזכיר כי סעיף 53 לתקנון קובע: "נפטר המבוטח והשאיר אחריו אלמנה ו/או יתומים הזכאים לפנסיית שארים, על פי התקנון לא יהיו האלמנה ו/או היתומים זכאים לקבל את היתרה הצבורה של המבוטח או כל חלק או רכיב ממנה".

עבודה מול קרן פנסיה מצריכה ניסיון ומיומנות | צילום: fotolia

כלומר הפיצויים מומרים לקצבת שארים. אלא שהשארים טענו כי תקנון קרן הפנסיה לא יכול לגבור על חוק פיצויי פיטורים שהינו חוק קוגנטי, מה עוד שסעיף 53 לתקנון כלל לא מאזכר, ולו ברמז, את חוק פיצויי הפיטורים והדבר יוצר אפליה: אדם חי יקבל עם פיטוריו את הפיצויים ואילו אדם שנפטר לא יהיה זכאי לפיצויים הואיל והם הופכים להיות חלק מהקצבה.

בית הדין הארצי קבע כי סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, אשר קובע כי על המעסיק לשלם לשארים של עובד שנפטר את הפיצויים כאילו פיטר אותו, עומד בשורה אחת עם סעיף 14 לחוק לפיו תשלום לקרן פנסיה יבוא במקום פיצויי פיטורים. בהתאם לצו ההרחבה לפנסיית חובה, תשלום המעסיק לפיצויי פיטורים באים בהתאמה להוראות סעיף 14 ולכן מעסיק אשר הפקיד את השיעור הנדרש ממנו על פי דין, יוצא ידי חובתו.

כפי שנקבע בעבר בפסיקה, זכויות העובד המבוטח בקרן פנסיה נלמדות מכלל ההפקדות בחשבונו לרבות ההפקדות של המעסיק לרכיב הפיצויים ולא ניתן לייצר אבחנה בין הפקדות אלו. לסיכום קובע בית הדין כי בנסיבות המתוארות פעלה קרן הפנסיה כדין.

יתרה מכך, על מנת להפיס את דעתם של השארים, וחרף העובדה שטענה זו לא הועלתה, הרי בהתאם להוראות הרגולציה, נקבע בסעיף 35 (ג) לתקנון כי במקרה בו עלתה יתרת הזכאות הצבורה המעודכנת על הערך המהוון של פנסיות השארים קיימת תרופה מוגדרת תקנונית.

משכך נסכם ונאמר כי הכספים שהופקדו על בסיס רכיב הפיצויים ישמשו כחלק מפנסיית השארים בקרות מקרה ביטוח והדבר הינו בהתאם להוראות התקנון אשר מחייב את הצדדים. בנוסף, מדובר על תכליתה של קרן הפנסיה לאפשר בעת תשלום קצבה באירוע מזכה לשלם תשלום עיתי, על פי התקופות המוגדרות בתקנון, ולא לאפשר תשלום חד פעמי.

לגבי טענת השארים שהקרן הטעתה אותם לחשוב כי הם זכאים ל־120% פנסיית שארים ולא 100% קרי, כל ילד יקבל 30% ולא 20% , הבהיר בית הדין הארצי, כי התקנון קובע מפורשות כי גובה קצבת השארים יקבע כדלקמן: "תקרת םנסיה המשולמת לכל שארי המבוטח לא יעלה על 120% מפנסיית השארים הכוללת או על 100% מההכנסה הקובעת לנכות ושארים, הנמוך מביניהם".

הואיל ובמקרה דנן, משולם לשארים 100% מההכנסה הקובעת, הרי שהכלל המנחה הינו הפיצוי "הנמוך מביניהם" וכך אכן פעלה קרן הפנסיה עת שילמה לכל ילד 20% בלבד.

טיפ לסיום: אני שב ומדגיש כי עבודה מול קרן פנסיה מצריכה ניסיון ומיומנות. לא מדובר כאן על חוזה ביטוח מוגדר, לכן יש להכיר את התקנונים הישנים ביחס לאירועי עבר, יש להכיר את התקנון האחיד והשינויים האמורים בו וכמובן להכיר את ההגדרות המיוחדות ומשמעותן, שכן מדובר על קרקע שיש ללכת עליה בזהירות רבה בבואכם לטפל בתביעות מול קרן הפנסיה על מנת לשמור על זכויות הלקוח.

הכותב הינו היועץ המשפטי של לשכת סוכני ביטוח

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *